לידה של אם

לידה של אמא
בפעם הראשונה ששמעתי את המושג : "לידה של אם" חשבתי לעצמי שזה לא הגיוני. אמא לא נולדת אלא טבועה בכל ילדה שהופכת לבוגרת. אמהות זה הדבר הכי טבעי שיש. כל חתולה או נמרה יודעת מה לעשות עם גוריה וכך גם אנחנו הנשים.
אבל אז התחלתי לחשוב על דרכי שלי כאמא לילד ראשון שמרגישה שמשהו לא בסדר אצלה כי החיבור לילד הראשון לא מתרחש מידית. גם הטיפול בילדי הראשון לא "טבעי" לי אל אף היותי אחות ומיומנת בטיפול בתינוקות.
הפער בין התפיסה שאמהות היא "טבעית" לבין המציאות שבה אמהות לילד ראשון מאתגרת אותנו עם כל כך הרבה מצבים חדשים הביאה אותי לא פעם לתחושת תיסכול עצומה ורצון לחקור ולהבין יותר את העניין.
הספר הראשון שקראתי בנושא היה ספרה של מיכל גוטליב- רגב (1998), "פתאום הורים".
בספר מנפצת רגב את כל המיתוסים הקשורים באמהות והורות. ואכן מתברר כי אמהות או הורות אינה טבעית כפי שחשבתי. בטבע , גם בקרב החיות וגם בקרב בני אדם יש המון צורות של אמהות והורות שבהן האם לא בהכרח היא המטפל הראשי ברך הנולד.
בקוד הגנטי שלו אין גן אמהות והדרך בה אנחנו לומדים על אמהות היא דרך המודל ההורי שלנו בתקווה שהיה מודל כזה והוא היה טוב.
אך העניין העיקרי אינו המטלות ההוריות אותן ניתן ללמוד אלא התהליך רגשי חדש המחייב אותנו להפוך למטפלים של 24 שעות ביממה בתינוק חסר ישע אותו אנו אמורים לאהוב מהרגע הראשון. פתאום אנחנו צריכים לפנות מקום ענק לצרכים של מישהו אחר (התינוק) ולשים את שלנו בצד.
ההתמסרות המוחלטת לתינוק וצרכיו הוא דבר חדש עבורנו ומעולם קודם לא היינו במצב הזה. פתאום אפילו הצורך במקלחת טובה צריך לחכות לזמן המתאים. צרכים רבים אחרים וחשובים כמו שינה לא באים לידי סיפוק ומכאן התסכול באופן טבעי מתחיל לעלות.
עם התיסכול מופיעים רגשות קשים של אשמה כי הרי הילד צריך אותנו ואנחנו רוצים לאהוב אותו אבל נורא קשה לאהוב בתנאים האלו.
מצב רגשי סוער זה מוכר להרבה אמהות שפינטזו על אמהות שיש בה הרמוניה נהדרת בין האם לתינוק ומצאו עצמן חשות רגשות קשים כלפי התינוק הגוזל מהן את חייהן שלהן. גם אני פינטזתי את עצמי כמריה הקדושה עם התינוק בחיקה מניקה אותו בחדווה גדולה וחשה שלווה של אמא שהגשימה את עצמה.
בפועל ההנקה כאבה נורא והצלחתי להתמיד בה רק 3 חודשים אך גרוע מכך לא הרגשתי אהבה מידית לתינוק שנולד. המחסור בשינה כמו גם הבידוד החברתי בתקופת "חופשת הלידה" הפכו תקופה זו למאתגרת וקשה ובכלל לא דומה לפנטזיה של "התגשמות האמהות".
אבל סוף טוב הכל טוב. האהבה התפתחה בהדרגה ומיום ליום הרגשתי מחוברת יותר לילדי.
האינטנסיביות בגידול תינוק יורדת בהדרגה וההנאה ממנו כשהוא מתפתח ומתחיל לחייך ולתקשר מאזנת את הקושי.
תוך כדי הגדילה של ילדי גדלתי אני כאם והבנתי שיש עוד המון מיומנויות הוריות שאצטרך לרכוש כי הורות אינה קסם ויש ללמוד אותה כמו כל מקצוע אחר. למדתי לבחון את דרכי כהורה. לתקן טעויות ולשפר מיומנויות תקשורת. בעיסוקי כמדריכת הורים הבנתי שהורים רבים עוברים תהליכים דומים אולם יש כאלה שעבורם האתגר גדול עוד יותר בשל ילד שנולד עם קשיים ומוגבלויות.
הורות לא מסתיימת אף פעם היא משתנה כל הזמן ותמיד מאתגרת. אני כבר מחכה לאתגר הבא – להיות סבתא.